עמליה, בת 46, עבדה במחלקת אריזה במפעל. ביום 26/01/2014 במהלך יום עבודתה, בדרך לחדר האוכל, בעודה עוברת בין העובדים והעובדות האחרים, נדחפה בטעות, נפלה בעוצמה על הרצפה ונפגעה בפניה ובשתי ידייה.
ממקום התאונה הובהלה עמליה למחלקת המיון של בית החולים, שם אובחן כי היא סובלת משבר באף ובשני המרפקים. כעבור 10 ימים, תחת הרדמה כללית, עברה עמליה ניתוח שחזור פתוח, וקיבוע פנימי ע"י פלטה, של מרפק שמאל, ואילו במפרק ימין הוחלט לטפל באופן שמרני.
לאחר התאונה והניתוח עמליה סבלה מהגבלה משמעותית בתנועת שני המרפקים ובעיקר במרפק יד שמאל, הדומיננטית שלה, ועל כן התקשתה בפעולות היום-יום הפשוטות, כמו הרמת חפצים וחפיפת שיער ראשה. בנוסף, סבלה עמליה מצלקת ניתוחית מכערת ובולטת, במרפק יד שמאל. עקב מצבה הרפואי בעקבות התאונה עמליה לא היתה מסוגלת לחזור ולבצע את עבודתה במחלקת האריזה שבמפעל כפי שעשתה טרם התאונה ועל כן לא שבה לעבודתה.
עמליה הגישה, באופן עצמאי, תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה, למוסד לביטוח לאומי, ופנתה לקבלת טיפול משפטי של משרדנו רק סמוך למועד הועדה. כבר בפגישתי הראשונה עם עמליה, ובעיון במסמכים הרפואיים, הבחנתי שהפגיעה במרפק ימין לא הוכרה כאחת הפגיעות שנבעו מהתאונה ועל כן בקשתי, באופן מיידי, להחזיר את התיק לפקיד התביעות על מנת שזה יכיר גם במפרק ימין כפגיעה נוספת בגין התאונה. הבקשה הוגשה בדחיפות, לפני קיום הועדה הרפואית שנקבעה, שכן אחרת הועדה הרפואית הייתה מנועה מלבדוק את מרפקה הימני של עמליה ולא הייתה יכולה להיקבע לה נכות בגין ליקוי זה.
בנוסף, תאונה זו, אשר הביאה אותה למצב של אובדן כושר עבודה וקושי בביצוע פעולות היום יום הפשוטות, גרמה בנוסף גם לפגיעה במצבה הנפשי אשר בא לידי ביטוי במצב רוח ירוד, עצב, חרדות, הפרעות בשינה ועצבנות ועל כן בקשתי מהמוסד לביטוח לאומי שעמליה תוזמן להיבדק גם ע"י מומחה פסיכיאטר.
ליוויתי את עמליה לכל הועדות הרפואיות שנקבעו לה, על מנת להציג ולהסביר את מצבה הרפואי, ובסיומן נקבעה לה נכות משוקללת בשיעור של 42%, אשר הייתה מורכבת מנכות רפואית בשיעור של 20% בגין ההגבלה בתנועת מרפק שמאל, 10% בגין ההגבלה בתנועת מרפק ימין, ו- 14% נכות נוספים בשל הפעלת תקנה 15 במלואה בגין הפגיעה בכושר העבודה.
אומנם מדובר באחוזי נכות יחסית גבוהים לתאונת עבודה, אולם מצאתי מס' טעויות בהחלטת הועדה ועל כן הגשתי ערעור ובו שלוש טענות. הראשונה הייתה שהמומחה הפסכיאטרי טעה כאשר קבע כי אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של עמליה לבין התאונה. השנייה הייתה שטעתה הועדה כאשר לא קבעה לעמליה נכות בגין הצלקת במרפק שמאל, והשלישית הייתה שהועדה טעתה כאשר קבעה לה נכות על ההגבלה במרפק שמאל על פי היד הלא הדומיננטית בעוד עמליה הינה שמאלית דומיננטית.
ועדה רפואית לעררים קיבלה את טענותיי במלואן וקבעה לה 15% נכות נוספים בגין הפרעת הסתגלות עם קוים דכאוניים הנובעת מהתאונה, 10% נכות נוספים בגין הצלקת, והעלתה את אחוזי הנכות הרפואית בגין מרפק שמאל מ-20% ל-30%, כך שסך הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה הייתה 52% ובצירוף תקנה 15 שהופעלה במלואה נקבעו לעמליה בסה"כ 78% נכות בגין התאונה שבנדון.
מקרה זה הוא דוגמא למיצוי ומיקסום אחוזי הנכות המגיעים לאישה, אשר קרוב לודאי לא הייתה מצליחה להגיע לאחוזי נכות גבוהים שכאלה לו הייתה ממשיכה ומטפלת באופן עצמאי.